לקבלת טיפים "לזוגיות מתגמלת" חינם, הירשם
* שם
  טלפון
* דוא"ל
  הערות
*קוד אבטחה
 

חינוך להכרת הטוב- מאמר ראשון בסדרה

א. מהותה של הכרת הטוב

לאחר מסע ארוך הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית, כל הנוסעים מהרו לרדת מהרכבת ונחפזו בדרכם למחוז חפצם. רק אדם אחד, הרב מיוהנסבורג, עשה דרכו לאורך הרציף עד לקטר, שם פנה לנהג הקטר והודה לו על הנסיעה: "הרי השקעת עבודה ותשומת לב להוביל אותנו בביטחון ובדייקנות עד כאן, תודה לך!" נהג הקטר התרגש מאד, זה 25 שנה שהוא עובד ברכבת ומעולם לא הודה לו איש מרבבות הנוסעים שהסיע. מקרה זה נפוץ כידיעה פיקאנטית בכל עיתונות העולם. שום מכון לא ערך סקר על תגובות הקוראים לסיפור זה, אך יש להניח שרוב רובם חייכו למקרא מעשה חריג ויוצא דופן זה. אפשר שבודדים הרהרו לעצמם באמת, אף פעם, בנוסעי ברכבת, לא חשבתי על כך שבעצם מישהו טורח להסיע את הרכבת ולדאוג לביטחונה, ושאולי צריך פעם להודות לו. 

רכבת חיינו עושה את דרכה בביטחון, לא מאליה היא מתקדמת. את מסענו ואת נוחותנו חבים אנו מלבד לבורא העולם להמון עצום ואנונימי של בני אדם שהודות לעמלם הישיר והעקיף מתאפשרים קיומנו, נוחותנו והנאותינו. קשה לומר שאנו זוכרים אנשים אלה כאשר אנו נהנים מפרי עבודתם. מי מאתנו זוכר ברגע קריאת שורות אלה את המורה מכיתה א' שהשקיעה עמל ממושך ומיגע כדי להקנות לנו את אומנות הקריאה? ואם גם זוכרים אנו אותה, האם חשים אנו חובת תודה כלפיה?[1]

  1. הכרת הטוב - הגדרתה

צמד המילים "הכרת הטוב" שכיח ורגיל כ"כ בינינו עד כי איננו שמים לב למשמעות הבסיסית, הכרת הטוב הוא פשוט להכיר בטוב, לשים לב לטובות שאנו מקבלים מבני אדם לא להתרגל אליהם לא להתייחס אליהם כאיל דבר המובן מאליו, כלשונו של הרב דסלר: "הדרגה הראשונה של הכרת טובה כנה היא שידע ויבין האדם שעליו להחזיק טובה..." ולאחר שיודע האדם זאת אזי יכול הוא לבצע את החלק השני בדרגה ראשונה זו  "ולו גם להודות במילים לפחות, חלף מה שחברו טרח ועמל עבורו".[2]

ואם רבה הייתה הטרחה, כגון טרחתם של הורים, במקרה זה, ידיעה בעלמא, ואף תודה במילים אינה מספיקה. "על כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו"[3]

דגם כשאין לו לאדם למי להשיב הטובה או אין אפשרות לחזירה לא פטור הוא מחובה זו.

ויש לבאר ד"הכרת הטוב" כשמה כן היא, לא "החזרת הטוב" כי פעמים שאין למי להחזיר או אין אפשרות להחזיר עבור הטובה שעשה עמו, אבל מכל מקום צריך להיות מכיר בטובתו! והיינו שיביע כלפי חבירו את ההכרה וההערכה שיש לו על הטובה שגמל עמו, ואם אפילו להביע אינו יכול אזי לפחות שיכיר לעצמו את טובת חבירו.[4]

וכי נוכל אי פעם להשיב לה' על רוב חסדיו וטובותיו עמנו, או אפילו להביע ולו במעט תודתנו לו?. הלא כחלב תתיכני, וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תשככני, חיים וחסד עשית עמדי,

ופקודתך שמרה רוחי"[5] לא לעולם לא נוכל להחזיר ע"כ, ובכ"ז חובה עלינו להודות!!! "חייב אדם שישבח ויברך ירומם יגדל ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, על נפש רוח ונשמה שהוא נותן בערב לבעל הפיקדון ולבקר מחזירה לו"[6]

  1. הכרת הטוב - יסוד בעבודת ה' 

ה"חובות הלבבות" בשער עבודת האלוקים בונה את כל עבודת  ה' על הכרת הטובה. הוא מבאר שם באריכות, כי כל אשר ההטבה שלימה וההכרה גדולה יותר, יותר תגדל בחינת העבודה. ויש להבין היטב, בדרך כלל מיוסד קיום המצוות על האמונה: מי שהוא "אורתודוקס" באמונתו מקיים המצוות, אף שהוא נגוע בכפיית הטוב. החוה"ל מדבר על מעלת העבודה. זוהי מעלה פנימית שעוד יהיה לנו עסק עמה בע"ה. מעלה זו תלויה בהכרת הטוב. ויש להעמיק קצת: ומבאר את העניין הרב וולבה בסיפרו "עלי שור" "באמת כל אדם הוא "דתי" בטבעו, כי זהו כוח מכוחות הנפש היסודיים. מהו מהותו של כוח זה? ישנה סברה גדולה לחשוב כי הוא כוח "הכרת הטובה". אדם הפוקח עיניו ורואה עצמו בעולם נפלא זה, לבו דוחפו להכיר טובה למי ששמו בעולם זה. עד"ז היה אדמו"ר מדייק בהגדה של פסח בנוסח "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו". ולא אמרו כאן להודות ולהלל להקב"ה" אלא סתם "למי" – כי הכרת הטוב אינה שואלת מי הוא שעשה כל הנסים האלה, ויהיה מי שיהיה  אנחנו חייבים להודות לו!!!"[7]

ולפיכך אמרו: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה..."[8] שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל "ויקראו אל אלוקים בחזקה"[9] מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה".[10]

"וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונות בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים זהו: שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לה' שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו? העמיד הרמב"ן את כל היצירה וכל תכלית המצוות על עניין ההודאה.[11]

והנה פשוט הוא שאין הקב"ה צריך את ההודאה שלנו, כי "אם צדקת מה תיתן לו, או מה מידך ייקח"[12] אך השלמות שלנו והעושר שלנו הוא להודות.[13] וכבר אמרנו, כי כל אשר האדם מכיר יותר הטובות שהוא מקבל, יותר עשירים הם חייו הפנימיים.

בזה נפתחה לפנינו עבודה חדשה: תלמד מעתה להכיר טובתו של  הקב"ה. ולפי דרכנו ש"תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת". הננו להתלמד גם בזה בדבר קטן: נתאמץ להגיד ברכת ההודאה בשמונה עשרה בשימת לב מרובה בכל שלושת התפילות ביום. [14]

עוד לאלוקה מילין בעניין ההודאה. הננו לומדים "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחוליו: אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול, פקדתי יתר שנותיי. אמרתי לא אראה י', י' בארץ חיים: לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל"[15] רד"ק "אמרתי לא אראה י' פירש רבינו סעדיה עניין ההודאה. ונכון הוא, כי ראות הא' היא ההודאה והשבח לפניו והתבונן בדרכיו". דבר זה לא יסולא מפז. הרי הקב"ה הוא "א' מסתתר" ויושב בסתר עליון, בצל ש' יתלונן, ובמה נראה אותו בראיה ממש כביכול? זהו עניין ההודאה. דלים המלים לדלות המים חיים מעומק זה, ומי שלא העמיק פעם בחייו בהכרת הטוב הכללי המקיף אותו מכל צד ורואה את עצמו רק ככלי קטן לשפע טובה אדיר – בכל לבו רואה מבעד לכל השפע את מי שנותן לו הכול. לאות האלוקים היא ההודאה. די בזה להלהיב אותנו להתלמד בהודאה לה'. [16]

"כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות" כל עסקנו בחיים הוא רק דבר אחד: להודות המילה הראשונה שהיהודי אומר בהקיצו בבקר היא מודה אני לפניך!!!

הוי אומר הכרת הטובה וההודאה אינן מידות בעלמא, כי אם זהו עיקר הנשמה! באשר זהו כל עיקר חיינו – "חובת כל היצורים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס"[17] וזאת נוסף "על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך", כאילו כל אדם חייב לחבר ספר תהילים משלו בחייו וכמה פעמים חוזר נוסח זה בתפילות, ובסדר הזה, שהעליון בכל לשונות ההלל היא ההודאה, ומשמע כי הוא נובעת מהכוח העליון שבאדם – מהנשמה עצמה.

ראה נא איזו השגה עצומה הייתה לחז"ל מתקני התפילות מעומק ורום ההודאה: "אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרוסות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות – אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' או"א על אחת מאלף אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו", ועתה מה נוכל לעשות כי אין בנו מרחב הים, בהירות השמש וגובה נשרים?

" על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו – הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכינו". וכן הברכה האחרונה של הלל: גם שבח המלאכים בברכת יוצר, הולך על דרך זה, אלא שלא נזכרה שם ההודאה, וכנראה מפני שההודאה שייכת רק לאדם אשר נשמה באפו. הרי זאת היא עבודתנו בחיים, ודי לנו בזה להתחזק עד מאד במידה הכוללת של הכרת הטובה וההודאה, בין כלפי כל אדם ובין כלפי הקב"ה. [18]

"איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם".[19] ולא נמנו במשנה חטאים שיתרחק מהם האדם, אלא איזוהי דרך רעה" דהיי' דרך שמקיפה את כל מהותו וחייו של האדם, כמו "לב רע" ו"עין רעה" שנזכרו שם, וכוונת ר' שמעון "שהלווה ואינו משלם" היא מידה כללית באדם, כי לא מדובר כאן על חטא שאינו משלם, אלא על הסיבה שבגללה אינו משלם והיא מפני שאינו מרגיש את החיוב, כי מי שמחויב משלם. והמופקע מהרגשה זו של הכרת החיוב רע מכולם.

ומאידך שנינו "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם וכו' רבי שמעון אומר הרואה את הנולד"[20] והנה שאר התנאים אמרו דבר והיפוכו כדרך רעה וטובה. ר' אליעזר אמר דרך טובה עין טובה ודרך רעה עין רעה, ר' יהושע אמר חבר טוב וחבר רע וכן כולם. ואילו ר' שמעון בדרך רעה אמר הלוה ואינו משלם. ואיפה היפוכו בהרואה את הנולד? ולאור האמור יתבאר העניין, כי הלוה ואינו משלם שאינו מרגיש חיוב ולא הכרת הטובה עם מיטיבו, לסוף יבא לידי כך שלא יהיה אדם בעולם שילווה לו בשעה דוחקו ולא רואה את הצפוי לו בעתיד, לכן בא ר' שמעון להשריש בתוכנו את הדרך הטובה "הרואה את הנולד" דהיי' מדת הכרת הטוב לכל אחד ואחד שעשה עמנו טובה כל שהיא, והיא היא ההסרה מן  הדרך הרעה של "לוה ואינו משלם"[21]
 


 

[1] סלומון, י' ד', בעין יהודית הוצ' ס.ל.ה. בני ברק תשנ"ג, עמ' 90.

[2] הרב דסלר מכתב מאליהו הרב פרידלנדר, ח' כרמל, א', בהוצ' ראם ב"ב חלק ג' עמ' 98.

[3] ספר החינוך מצווה ל"ג.

[4] גולד, ד' ד', אורחות מוסר מאמר כ"ז. עמ' ער'.

[5] איוב י י.

[6] תנא דבי אליהו רבא ח.

[7] הרב וולבה עלי שור שערי הדרכה חלק שני בהוצ' בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן ירושלים, תשמ"ו, עמ' רפ''ג.

[8] אבות פ"ב מ"א

[9] יונה ג ח

[10] ירושלמי תענית פ"ב ה"א

[11]רמב"ן שמות יג טז.

[12] איוב לה ז.

[13] רמב"ן שמות יג טז

[14] הרב וולבה עלי שור שערי הדרכה חלק שני בהוצ' בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן ירושלים, תשמ"ו, עמ' רפ"ד.

[15] ישעיהו פרק לח ט.

[16] הרב וולבה עלי שור שערי הדרכה חלק שני בהוצ' בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן ירושלים, תשמ"ו, עמ' רפ"ד.

[17]סדור תפלה, נוסח ספרד, סדר שחרית ליום שבת.  

[18] הרב וולבה עלי שור שערי הדרכה חלק שני בהוצ' בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן ירושלים, תשמ"ו, עמ' רפ"ה.

[19] אבות פרק ב' משנה יד'

[20] שם משנה יג'

[21] מרן רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר חלק ב' ישראל, תש''מ,עמ' קי"ט.

 

 
עיצוב ובניה שטיבל.קום